top of page
פתיח
הדבר האחרון שראיתי היה חצי לימון שהיה מונח על מדף הכלים לפני. עשיתי כלים. בת 45, מורה לספרות כבר עשרים שנה בבתי ספר תיכוניים והדבר האחרון שראיתי לפני שהלכתי מהעולם, זה חצי לימון. ניסיתי לחשוב על ההיבט הפילוסופי של העניין בזמן ששמעתי את בעלי קורא בשמי ואת שני הילדים שלי בלחץ מטורף מזמינים את האמבולנס שהרעיש כל כך בחניה, כשכל מה שרציתי באמת,
זה רק שקט.
חצי לימון? באמת אלוהים? חצי לימון? לא יכולת לעשות את זה כשאני מול הקניון הגדול שטיילנו בו שנה שעברה? לא יכולת לתת לי לראות פרק טוב של דקסטר לפני סיום? חצי לימון וסבון בידיים. טוב, נסתרות דרכי האל.
אולי הלימון מסמן תקופות חמוצות בחיי? אולי כי "לא עשיתי מכל הלימונים שלי לימונדה"? אולי כי לא מיציתי באמת את כל המתוק שיש בעולם? אה, מה זה משנה עכשיו? כולם כל כך בלחץ ואצלי הכל כל כך רגוע. אני מסתכלת על עצמי מלמעלה. קצת שמנתי, אני מקווה שזה לא ממש מכביד על שני הפראמדיקים שעכשיו סוחבים את האלונקה.
שני בני הטיפשעשרה שלי עלו איתי לאמבולנס, ובעלי הפרקטי לקח את האוטו ונסע אחרינו. אני לידו. במושב ליד. אחר כך קפצתי לראות מה קורה עם הבנים באמבולנס. הם דואגים, חמודים שלי. למה לא דאגתם ככה כשביקשתי מיליון פעם לשים את התחתונים שלכם בכביסה אחרי שאתם מתקלחים?
אני מנסה לחבק אותם, לא מצליחה אבל אחד מהם מסתכל עלי, על גופתי, ואומר לאחר שנראה לו שחייכתי. לא חייכתי. כבר הייתי מתה. גופה של מת לא מחייכת, אולי יש עיוות קל או אוויר אחרון שיוצא מהגוף אבל לא חיוך. אולי שארית אחרונה של רוח. חזרתי אל בעלי. אנחנו באוטו, כמו אתמול שנסענו לחתונה של השוורצמנים. "כמה ניתן?", שאל בעלי. ואני עניתי, "כבר כתבתי שמונה מאות". המבט הזה שלו, שהניף את דגל נדיבות היתר שלי, היה בעיניו. עכשיו יש לו דאגה גדולה בעיניים.
מידי פעם הייתי חושדת שהוא בוגד בי, אבל אף פעם באמת לא תפסתי אותו. פעם מתוך שעשוע אפילו ביקשתי מבלש פרטי שיעקוב אחריו. לא מצא כלום. ואם היה מוצא, אני אומרת לכם שהייתי סולחת, ואני לא אומרת את זה כי אני מתה עכשיו.
bottom of page